כוחה של נחישות

המאפיינים הפיזיים בגופנו נקבעו מראש. כמובן עם הטכנולוגיה המתפתחת אנו יכולים להחליט פה ושמה איך אנו רוצים להראות ולמי להידמות עם ניתוחים פלסטיים וכדומה..

אך השאלה הנשאלת כאן היא מה עם היכולות הפיזיות והאינטלקטואליות? האם זה עניין תורשתי או שכל מה שצריך זה בעצם הרבה תרגול. שחקני כדורסל בהכרח חייבים להיות גבוהים? מתמטיקאים חייבים שתהיה להם "חשיבה מתמטית"?. לתשובה בקשר לשאלה הזו יש הרבה תפיסות שונות בין אנשים שונים. אבל מה שמובן לכולם שהתפיסה בה אנו רואים את עצמנו הוא הקובע בקשר לאמונות והיכולות האישיות שלנו.

ישנן שתי תפיסות, הראשונה מדברת על צמיחה כאשר אדם מאמין ביכולתיו האישיות ובמה שהוא יכול להשיג, אדם עם סוג חשיבה זו מאמין שאם הוא ינסה מספיק חזק, הוא יהיה ממש מוכשר במה שהוא עושה – הכל עניין של תרגול ואילו הגישה השנייה מדברת על חשיבה קבועה, אדם נולד עם התכונות שהוא קיבל והוא מוכשר אבל לא יכול לעשות את שאר התכונות האחרות שאינו קיבל בתורשה. ההבדל העיקרי שנראה בין 2 גישות הללו הם התפתחות המשך חייהם של האנשים החושבים בצורות השונות. בעוד שהגישה הראשונה, ממנה רק יצמחו והתפתחו במשך חייהם. צורת החשיבה בגישה השנייה מדברת על אופן חשיבה שהוא שחור ולבן, מה שחוסם את ההתפתחות והצמיחה של האדם בהמשך חייו. וברגע של כשלון, אדם הנוקט בגישה זו יהיה קשה עם עצמו.

אנשים הנוקטים בתפיסה של החשיבה הקבועה רואים את העולם בכך שיכולתיו של האדם נתפסות עוד בילדותו, אדם באופן טבעי מוכשר ואינטלגנט או חסר יכולת, אין דרך לשנות את זה. הנטייה התמידית שלהם הוא שיפוט מאוד גבוה, בעיקר עם עצמם. הם נוקשים עם העובדה שלפעמים הם נכשלים וכל כישלון מפיל אותם. יש להם את הצורך להוכיח לאנשים כמה הם טובים, ובעצם היכולות שלהם מבחינתם זה מה שמראה מי הם באמת. הם במלחמה תמידית עם עצמם והחברה לקבלת אישור, הם יעשו הכל כדי לעלות את רמת הביטחון העצמי הנמוך שלהם.
אנשים עם תפיסת הצמיחה והפיתוח, בעצם מחכים כל יום לאתגר חדש, השמיים מבחינתם זה הגבול. הציונים והסביבה החברתית אינם מי שמאפיינים אותם, ומבחינתם אין שחור לבן תמיד יש לאן להשתפר ולהשיג .הם רוצים להרגיש את הסיפוק של הדחיפה העצמית והמימוש של הפוטנציאל שלהם, תמיד יש חשיבה על איך להשתפר וככל שהם מתמודדים עם יותר קשיים ככה הם רואים את עצמם כאנשים חזקים יותר.

אנשים עם חשיבה קבועה רואים את הכשלון שלהם ככשלון נצחי. תבוסה אחת שוללת את כל הנצחונות הקודמים, האם אינם רואים את כל ההצלחות. בכדי להעלות את הביטחון העצמי יש להם נטייה לתרץ תירוצים, להאשים אחרים, לרמות ולשקר. הם רואים בעצמם כדבר שאינו בר לשינוי, מבחינתם אין אפשרות להשתפר ולהעלות ולכן הם נמצאים באותו מקום תמידי. כל אדם שתפיסת החשיבה שלו היא על בסיס צמיחה ופיתוח אישי, לא יאשים אף אחד בעבודה שהוא אישית לא עשה טוב, אלא ימצא במקום איך להעלות ולהשתפר. בעוד שאנשי החשיבה הקבועה רואים כשלון כאסון, אנשים בעלי החשיבה הנגדית יראו בזאת הזדמנות לאתגר חדש ומקום להשתנות באופן חיובי, ישמחו לעשות זאת.

אנשים בעלי דפוס חשיבה קבועה בכל פעם שתהיה להם סיטואציה שקצת מקשה עליהם, בעצם כזו שמבזבזת להם את האנרגיה "והזמן" שכל כך חשוב להם ומונצל היטב (באופן ציני לחלוטין כמובן),הם ישר נסוגים אחורה, יש להם את הפחד שיצחקו עליהם.

בניגוד לאלו שרק רוצים להתפתח ולצמוח כמו השחקן כריסטופר ריב, שעבר תאונה אשר שיתקה אותו ואילו הייתה לו חשיבה עם דפוס קבוע, היה נשאר משותק לכל החיים מכיוון שהיה מוותר מקצת קושי ושינוי. אך האתגר המאמץ הזה רק גרם לו לבצע פעולות למען המטרה באופן אינטנסיבי ועם תוכנית גופנית מאומצת, הצליח להזיז את ידיו רגליו ובסוף גם את חלקו העליון.

אז בעצם אלו מן הגורמים משפיעים כל כך על תפיסתו של האדם, הרי מרגע "שנדבקת" תפיסה זו, כל חייו של האדם משתנים. ובכן כמו שרובכם או לפחות חלקכם תיארתם לעצמכם, הכל מתחיל בזה שלילד מרגע היוולדו יש חשיבה של צמיחה והתפתחות, הוא חושב על הרגע הנוכחי, לא על העבר והכשלונות שלו. מי שבעצם משפיע רבות האם חשיבה ותפיסה זו תשתנה היא המעגל החברתי הקרוב לילד: אמא ואבא, כמובן שגם אותם חינכו בצורה כזו ולפי תפיסת ההורים ככה יועבר תפיסתם אל הילד. ברגע שההורים נוקטים בגישה מה אסור ומותר כן/לא, הילד יפתח דפוס חשיבה קבוע. אילו הוריו יעודדו גישה של סקרנות, יוזמה וידרבנו את הילדים להמשיך ללמוד יפתחו גישה של צמיחה ופיתוח אישי.

כמובן שגם המורים הם חלק הכרחי להתפתחות התפיסות של הילד, מורה הנוקט בגישה טובה ומאמין גם בילדים הפחות חזקים בנושא הנלמד ומראה להם שהכל אפשרי לשנות, שהכל זה עניין של תרגול, יגרום לילד לפתח חשיבה עצמית, ביקורת והאהבה עצמית חיובית כלפי עצמו. בעוד מורה אשר "פוסל" את תלמידיו לפי הציונים או הידע שהם מראים בזמן השיעור יגרום לילד לפתח את הגישה של חשיבה קבועה.

אף אחד לא צריך להיות הקורבן של הסביבה שלו, צורת החשיבה שלנו יכולה להשתנות ואנו צריכים לקחת את מה שהסביבה אומרת ועושה בערבון מוגבל. לדוגמא: נפלה לכם צלחת, בחשיבה הראשונית תאמרו לעצמכם "ואי, איזה מגושם אני למה זה קורה תמיד לי?". אך צורת החשיבה השלילית צריכה להשתנות ולכן פעם הבאה שזה קורה צריך לומר "אוקי, לא סוף העולם, אני צריך להזהר פעם הבאה." צריך לדחוף את החשיבה שלנו לכיוון הצמיחה, לא לקבל את מה "שמובן מאליו" אלא לשנות את התכונות השליליות ולצמוח למעלה.

צריך להבין שהחשיבה הקבועה היא כמו בועה ששומרת עלינו, היא נוחה והיא מונעת מאיתנו להפגע מכשלונות אך חשוב לפתח את החשיבה לכיוון של התפתחות העצמית, ושיפור היכולות האינטלקטואליות והפיזיות שלנו.

תמיד תדחפו את עצמכם למען ההצלחה, אל תראו את הדברים כמו שהם ותקבעו את זה אל תתנו לסביבה להשפיע על התפיסות שלכם. הנחישות שלכם גדולה מהכל והדרך להצלחה תהיה רק אם תשפרו את עצמכם, ותתמודדו עם קשיים בדרך. כשלון הוא לא דבר רע ומיד עדיף לנסות ולהשתפר, למרות הקושי יש לדעת שכמו כל תהליך וכל ספר שתקראו לשיפור עצמי, הכל עניין של זמן והתמדה. אז תפסיקו עם החשיבה המקובעת ותתחילו לצמוח.